"אמא, נדמה לי שראיתי גיישה", מרימה את קולה ז'ורלט ג'וניור, ומוציאה אותי ואת ענת חברתי מערימת חולצות האינדיגו שבחנות הכחולה בגיאון. 

 

הרחובות הצרים של גיאון, הרובע העתיק של קיוטו, מקבלים אותנו בידידותיות רבה. הרחובות החשוכים לא משקפים את השנים שעברו, ונראה כאילו עדיין פוסעות בהם הגיישות הצעירות מספרו הנפלא של ארתור גולדן 'זכרונותיה של גיישה'. אבל מאז הימים ההם עברו הרבה מים בנהר שזורם מתחת לגשרים בעיר, ואנחנו ממהרות החוצה ומתאכזבות לגלות 'סתם' אישה בקימונו.

 

אזעקת שווא, אני מכריזה ואנחנו חוזרות לחנות ולחולצות בצבע כחלחל טבעי המופק בעזרת שיח האינדיגו בתוספת 

סאקה, יין אורז. לפתע נשמעת זעקה כפולה. ז'ורלט ג'וניור מתוגברת בענת ג'וניור פורצות לחנות בצעקות: "גיישה! ראינו אותה! בואו מהר! שמענו את הכפכפים שלה!". ענת ואני מביטות אחת על השנייה: זאב-זאב? חייבים לבדוק. אנחנו יוצאות החוצה והנה היא ניצבת מולנו במלוא הדרה, מסובבת את ישבנה הארוז בקימונו ססגוני ומתחילה לטופף על קבקבי העץ לכיוון הרחוב הראשי.

 כשהגיישה עוצרת במעבר חצייה אני מצלמת אותה במהירות מאחור ופונה אליה בתחינה: "אפשר לצלם אותך?" היא מתרצה אבל אני מרגישה שאני גוזלת מזמנה היקר. המונה שלה דופק כל הזמן: משכורתה הנדיבה של הגיישה מחושבת החל מהרגע שהיא עוזבת את מפתן ביתה ועד שהיא חוזרת אליו.

 בהמשך היום העלנו בחכתנו עוד שלוש בנות עובדות שהחזירו אותנו לימים רחוקים. רצנו הלוך ושוב בעקבות הנשים הצעירות עוטות המלבושים המדוקדקים, רדפנו אחריהן לכיוון גיאון קורנר- הפינה בה נמצא התיאטרון בו ניתן לחזות במופעי פולקלור של גיישות, ולא הפסקנו להתפעל.